דן גורדון
מסתבר שכשנימי הרגש והסקרנות פתוחים, כמבינים שהחיים הם לא בהכרח משחק סכום אפס ושכולם יכולים ליהנות מהם, ביושר, ולא רק האחד על חשבון האחר, קל לגלות שטוב לב שגוררת תקשורת טובה גורמת לאי ההבנה, לחוסר האמון, ולעויינות להתאדות מאליהם.
הכול היה "בסדר" ביננו אם תשאלו אותי, אם תשאלו אותה היא תגיד שהיה נורא, על פני השטח, אהבנו מאוד מאוד, ועדיין הלכנו לישון עצובים מבלי שאפילו הבנו למה.
עלינו על הרכבת שמובילה לתחנה אחת בלבד, בלי חלונות, בלי דלתות, נהג אטום שטס לגיהנום, על מסילה רצופה כוונות טובות.
בכינו, הרבצנו, הצלפנו, אבל בעיקר רצינו סוף אחר, ידענו שמגיע לנו סוף אחר, בנינו חומות במקום לבנות גשרים, התחפרנו עוד ועוד עד שחנקנו את עצמינו, רצינו סוף אחר.
הבעיה בחיים היא לא הדברים שאנחנו יודעים שהם טעות, אלה הדברים שאנחנו בטוחים שהם נכונים והם פשוט לא, ואז זה היכה בי, אני הולך על הכול או כלום, כנות מוחלטת, לוקח את כל האחריות, מושיט שתי ידיים ומקווה שהיא תאחוז אותם בעצמה.
שעת הפגישה הגיע, והדבר שהכי פחות התחשק לי הוא להניע ולנסוע לפגישה הזו, הדרך התארכה וחשבתי לעצמי איך אני מנהל את הארוע הזה, כמה דברים היו ברורים לי מייד, אין מגע, אין חירטוטים לא באתי בשביל זה, כל הדרך חשבתי איך מעצימים את הפגישה הזו, הצלחתי להגיע ליסודות הברורים שיהיו מהיום ואילך, והם:
- לא מאשימים בכלום.
- משתפים רק ברגשות כנים.
- מדברים רק בכנות מוחלטת מה שלא כנה לא אומרים.
- אחד מדבר שני מקשיב.
- איש לא מתנצל רק מכיל ומקשיב לרגשות האחר.
- רק תקשורת בונה.
התחלנו לבנות את הגשרים שלנו, הפלנו את החומות, התחלנו חלשים ומפוחדים, למדנו ללכת מחדש, מצעד לצעד הצעדים נהיו בטוחים ומהירים יותר.
נזרקו לחלל המסעדה רגשות ודברים כל כך קשים, שהיו גורמים גם לביבי לתת ללפיד את השלטון רק שיתנו לו ללכת.
הבנו שאנחנו במסע בלי סיום, לא רוצים להגיע, אין לאן להגיע, תמיד חיפשנו להגיע, לסמן V, טעינו, אין לאן להגיע, רק להחזיק יד ביד במסע היום, עכשיו, ברגע זה.
חשבתי לעצמי שאני לוקח פה הימור משוגע, אני הולך לשתף בדברים קשים, שאני יודע שהיא לא אתהב בכלל לשמוע, ואני כנראה גם אקבל משהו דומה בחזרה, אבל לא האמנתי מה אני יוצר פה, כור היתוך של אהבה ורגשות, מתכות שהותכו אחת לתוך השניה ויצרו סגסוגת חזקה יותר מיהלום!
הזמן חולף, ואני כבר לא זוכר איך חיינו קודם, יצאנו מהמבוך חזקים ומחוזקים, מתמודדים ונהנים, מתנשקים ואוהבים, אם רק הייתי יודע, בטח הייתי עושה את זה קודם, אבל ככה זה במסע, בכל שלב מגלים נחשפים לעוד פיסת מידע, צוברים עוד חכמה ועוד ניסיון, מעטרים את השברים, מדגישים את הפגמים, וחוגגים את החיים.
נזכרנו ליהנות מהשלב הקיים, במקום לבכות את שחלף מזמן, לזכור שכל הפחדים שלנו הם בסוף רק סיפורים מפחידים שאנו מספרים לעצמנו על העתיד וכך בדיוק גם התקווה, הציפייה והשמחה שלנו.
חשוב לזכור כמה דברים נפלאים ניתן למצוא בדיוק בשלב בו אנו נמצאים ושכולנו נותרים צעירים כל עוד יש בחיינו יותר מקום לחלומות מאשר לחרטה. ושאם לומדים לראות נכון, מגלים שעם השנים דברים רק נעשים משובחים יותר, אלא אם כן אתה בננה.
מי שמבין שכולנו במסע מרתק ומוכן לצאת לכל דרך, בלי פחד, עוד עלול להרוויח סיפור, ואת אהבת חייו שכמעט בלי כוונה הלכה ממנו.
אוהב,
דן גורדון