מיסטר ביג הלך, יותר נכון גירשתי אותו, אני החלטתי שאני לא רוצה אותו, לא רוצה לקרוא את הלבבות שלו, לא רוצה לשמוע את הקול שלו, ולא רוצה לראות את התמונות המזוינות שלו, ולא רוצה שיגיד לי שהוא אוהב אני גם ככה לא מאמינה לו, זמן ואהבה אלו שני הדברים היחידים שלא ניתן לאגור אלה רק לבזבז.
כתבתי לו אתמול, תן לי ללכת, תעזוב אותי כבר! הרגשתי חנוקה, כבולה, כבלי האהבה חדרו לי לראות וכמו גרורות חיסלו אותי מבפנים, ואני? אני חיה תמיד כמו שאני רוצה, לא רוצה שום כבלים רוצה לעוף גבוה רוצה לנשום רוצה לחיות!
ומה היה לו לענות? כרגיל הבולשיט הרגיל, אני אוהב אותך אני מתגעגע, דונט בולשיט מי מיסטר! את הסיפורים האלו אכלתי לפני עשרים שנה, את דנה גורדון לא מחרטטים! מיסטר או מיסטר, אני אסתדר טוב מאוד בלעדיך ואתה יודע את זה, אפילו יהיה לי יותר טוב בלעדיך, חייתי מלא שנים בלעדייך ואתה רואה? הפתעה! הסתדרתי.
אז תיקח את הזין הקטן השלך, את המסעדות המפונפנות שלך, את המילים העטופות והמוקפדות שלך ותעוף לזיין תמוח למישהי אחרת הבנת?
ותפסיק גם לשלוח לי שירים, לא בא לי לא לשיר לך, ולא לשמוע את השירים העלובים שלך, איפה למדת את זה? בבית ספר למחזרים שיעור מבוא א? חבל שלא נשארת לשיעור מתקדמים, אולי היית לומד איך מתנהגים.
אותה אהבה שחיממה אותי הפכה לשורפת, הפנים שלך, המגע שלך, הקול שלך, המילים שלך, שפעם עטפו ושמרו הפכו לידי זכוכית שרק שורטות את העור העדין שלי, עור אחר כבר לא יהיה לי, אז לפחות ידיים עדינות יותר אוכל למצוא.
אז בוא חמוד שלי, אני כבר אמצא עם מי לשבת, אני כבר אדע איפה לבכות, ומה אתה שולח לי ססמאות חלולות על אנשים שבורים תגיד לי ידביל? אתה חושב שאני מפחדת להיות שבורה? הרי כולנו שאריות של החיים, שרדתי את הכול ואשרוד אותך, ועוד חמש כמוך.
אז קח את הווטסאפים המפגרים שלך ודחוף אותם אתה יודע לאן.
אני אפסיק לבכות, אתה תיראה.
אני אזכור את מה שאמרת לי "כל כך קל לבכות על מה שאין, וכל כך קשה להודות על מה שיש".
ודבר אחרון, שמתי תמונה "שלך" היית מת להראות כמוהו.
דנה.