זה הילד שבי

שיאים בקריירה, בהצלחה, בהישגים בתובנות, בהבנת החיים, האנשים, במלחמות, שיאים מכל בחינה אפשרית בכאבים, בשברים והאכזבות.

תהיות, מי מאכיל את המפלצת אני אותה או היא אותי? לפני שהבנתי היא טרפה אותי.

תהיות אם הפכתי לבעל רכוש, או לרכושו של הרכוש?

תקופה שבה הבנתי שלכולנו זכרון קצר, אף אחד לא זוכר מה היה בהתחלה, מי עשה מה, רק את הרגע, כאן ועכשיו, מסתבר שגם אני, גיליתי שגם אם אני חושב שאני חזק, יודע שאני חזק, מרגיש חזק, הגוף לא תמיד יכול לשאת את הנפש והוא חי חיים משל עצמו.

נפש נתנה את אותתיה לגוף, דרשה הפסקה, לפעמים נשברה לשניים, וכשלא הפסקתי היא הפסיקה אותי.

אנחנו יצורים מורכבים, כל אחד חושב הוא מיוחד, הכי מיוחד, וכל העולם צריך לרקוד לרגליו אליו, אבל היה לו מבזק חדשות עבורי.

כולנו אותו דבר, ומה שכולם מחפשים איבדנו.

כולנו היינו רוצים לשחזר את הפעם הראשונה שאבא לקח אותנו לים או שגילינו אהבה חדשה או את הריגוש מהעובדה שאנחנו פתאום לומדים בבית ספר, עוברים דירה או עובדים וממש מרוויחים כסף משלנו וכן הלאה והלאה.
המהות היא הריגוש שאבד.

מגיל מסויים כבר הכול נהיה קטן מידי, ראינו, עשינו, חווינו.
לכולנו אין לנו כוח לעבודה, לילדים, לבעל, לאשה, לנסוע לאילת, ללכת לארוע, לעשות כבוד לסבתא, לבקר את ההורים, להתחשב בילדים, בחברים, להתאמן במכון כושר, להתייסר מכול ביס, לקחת כדורים, אימונים, חוגים.

אין כבר מה באמת לחדש.

אנחנו מקבלים פרופורציות רק בעת משברים ולא מעריכים כלום, הכל מובן מאיליו.
האמת היא הדבר הכי לא אמיתי שיש והיא אמיתית רק דרך עיני המתבונן.

לא ניתן לנצח את זה, לא כדאי להתעמק בזה. כולם מחפשים את הדבר הבא ובדרך שוכחים לנשום, לחיות.

ברור שלא ממש הבחנתי לגמרי בסביבה שלי והאפשרויות שרק מעטים חולמים עליהם, אבל זה לא מספיק,
אף פעם זה לא מספיק. תכלס זה גם לא מעניין.

גם אם לא אודה בזה ההתמודדות שלי היא לגבור על עצמי.

הילדות עברה וכול עוד לא תתפתח טכנולוגיה אחרת (והיא תתפתח) לא נוכל לאלץ את הגוף לשכוח במטרה להזכר מחדש ולחיות כאילו זו הפעם הראשונה.

הילד שם הוא איש אבוד
מרגיש נטוש דחוי שדוד חולם בחושך
והוא נרדם ומתעורר
שולח יד ולא זוכר, שאין שם אף אחד
ובחלום צונח ילד קשור מאחור, וזה הילד שבך
אבל קוראים לו לחזור,
כאילו יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור

אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת
ויש עוד אהבה שאתה לא אהבת
ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור
יש שם איזה שיא ויש איזה כאב

אוהב,

דן גורדון