לפני חודשיים, באמצע הקיץ, שלחו אותי להשתלמות מקצועית של העבודה. דווקא די מעניין, לא סתם מצגות. ישבנו בערך עשרים איש סביב שולחן מהבוקר עד הערב ודיברנו. היו רק חמישה גברים, אחד מהם ישב לידי.
הוא היה נחמד, אפילו חתיך. אבל אני לא הייתי מעוניינת. מה לעשות, אוהבת את בעלי (לפחות בינתיים). ובכל זאת, יום שלם יחד, נוצרת איזו אינטימיות שכזו.
ואז, אחרי ארוחת הצהריים, היד שלו נגעה בירך שלי. מתחת לשולחן, סתם ככה מהצד. דרך הג'ינס, בקושי הרגשתי. אבל הרגשתי. ורעד קטן כזה טיפס לו מעצם הזנב ובמעלה עמוד השדרה.
אה, זו סתם טעות. במקרה. הרגעתי את עצמי. ולא נרגעתי. נרתעתי מעט, התרחקתי. קצת כדי לעצור את העניין מוקדם. וקצת כדי לוודא אם הוא מתכוון למשהו. והוא התכוון.
דקה אחרי שזזתי, היד שלו נעה אחרי. נוגעת לא נוגעת. והפעם, גם מעבירה את האצבע מלמעלה למטה. ואני? לא תאמינו איזו צמרמורת נעימה התקפצה לה בין הירכיים שלי, בבטן, בחזה.
אפשר לחשוב, בסך הכל נגיעה. אבל של גבר חדש, מתחת לשולחן. ליטוף אסור, מסתבר, מתוק בהרבה.
אתם בטח חושבים, נו – ומשם המשיכו למלון ושכבו כל הלילה. אז זהו, שלא. הוא פשוט ליטף לי את הירך ואני הסכמתי, התענגתי לי ככה במהלך אחר הצהריים. ושום דבר אחר לא קרה. בסוף היום נפרדנו בחיבוק קל, נעים.
חזרתי הביתה מאושרת. אבל המצפון, אוי המצפון. האם אני אמורה לספר בבית? הרי לא בגדתי, לא עשיתי דבר. אבל בעצם עשיתי המון, אולי אפילו רציתי יותר.
פחדתי לספר. גם כדי לא להרוס את הליטוף האסור, וגם פחדתי ממה שבעלי יגיד. אז הנה, אני כותבת כאן, משתפת. מקווה שתבינו, שתתנו עצה טובה.