שתיקה הופכת למנגינה

כמו ירח מתמלא ומתרוקן, הלב עדיין פועם, שתיקה הופכת למנגינה, אין מי שישפוט אותי.

הימים חלפו וגיהצו את הקמטים הפסגות הרחוקות בהן טיילתי הפכו לחלום ישן ללא שביל, המכתבים הישנים נזרקו אל הצללים, זריחות חדשות שהפציעו הציתו את הנשמה, שום דבר לא יפה כשלא חייכתי, אז חייכתי.

רוח לילית שוב שורקת בכבישים המהירים, גם אני רוצה לדעת, רוצה לראות, הכבישים המהירים תמיד מילאו אותי, הנסיעה השקטה, המוזיקה שלי, גשם וקור, יום לאהבה.

אוי מלנכוליה, את אהובתי, כמה אהבתי אותך.

כמו ירח מתמלא ומתרוקן אתה קרב ומתרחק, אבל אני כבר לא שם, חברה טובה שלי שלחה לי את זה, ופתאום הבנתי:

לא להתכופף, ( מהסיבות הנכונות אני דווקא אוהבת להתכופף) אבל באהבה אני רוצה מישהו במידה שלי, לא גדול ממני ולא קטן ממני, שלא ירגיש שהוא מתאמץ מידי בשבילי וגם אני רוצה להרגיש בנוח לא להתאמץ.

כשאין כלום יש הכול, פיסות חיים הופכות לשיר ומנגינה, חזרתי לשיר את השיר שלי, כנראה שזה מה שעושה לי טוב, רציתי עוד קצת מלנכוליה.

עדיפה אהבה בגודל החיים, כשתתנשק האהבה עם החיים הנשיקה לא תהיה מאולצת, אף אחד לא יתאמץ הכול יזרום בטבעיות, אוכל למלא הריאות באוויר, כמו ירח שמתמלא ומתרוקן, מספיק להתקרב ולהתרחק, אהבתי עמוק, אהבתי בטוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק.

בכל סיום יש התחלה של משהו חדש, ומרחוק אפשר את זה לא מטושטש, אז לחיי השנה החדשה שלי!

בצדי השביל כולם עוברים,

אוספים שברים פיסות חיים,

דמעות הופכות לשיר ומנגינה.

אוהבת,

דנה