הגעת אלי במקרה, או אולי לא במקרה, יש שיאמרו שהגעתך אל חיי היתה בלתי נמנעת.
שראיתי אותך לראשונה היית רחוק, שקט מאוד, צנוע ויותר מכל שונה מכולם, כמו שאני שונה.
חכמתך צעקה מתוך השקט, כישרונותיך, יכולותיך, החיוך שלך, ומדי פעם גם רגעים של חוש הומור וצחוק מתגלגל שתמיד כבש אותי.
לימים התקרבנו מכורח המציאות, המסגרת בה הכרנו דרשה שנשתף פעולה, לא ממש התנגדנו.
היית נעים הליכות ומקסים כהרגלך ואני עדיין לא הרגשתי דבר מלבד ניצנים של משיכה לאש חכמתך ולחיוך שהסגיר את הלב שלך.
לאט לאט התקרבנו, נפתחנו, סיפרתי לך מה קורה בחיי, שיתפתי אותך בלבטי. ואתה, אתה עמדת לצידי, תמכת ויותר מכל לא שפטת ולא ביקרת, להיפך, ידעת להעצים, לתמוך,לחזק, להחזיק לי את היד ולנגב לי את הדמעות.
הרגשתי שיש לי אוזן קשבת ויד מלטפת ולא הבנתי שהרגש שלי הולך ונפתח כלפייך, רציתי יותר ויותר להיות בחברתך, רציתי לשמוע מה קורה איתך, מה עובר עלייך, רק עוד רגע עוד דקה.
ידעתי לאורך כל הדרך שאתה איש מיוחד שדרים בו בכפיפה אחת חוזק ועוצמה, מסתורין ואי וודאות ומנגד רגישות, חום, חוש הומור, ורוך אין סופי.
בלי ששמתי לב התחלת גם אתה להתקרב. כתבת לי שירים, חיזרת אחרי במילותייך, עטפת אותי בחום ואהבה ואיפשרת לי להיות אני. הוצאת ממני את כל הטוב שבי, הלב שלי התחיל לפרפר, מצאתי את עצמי חושבת עלייך ובטני התכווצה מרוב אושר, ערגה ותשוקה, החיים שלי פתאום נראו כמי שראויים לחיות אותם.
ככל שהתקרבנו יותר ויותר משיכתי אלייך הלכה והתעצמה, יסורי הגוף והנפש לא נתנו לי מנוח. הייתי חצוייה.הולכת לישון וחושבת עלייך כל הזמן אהוב שלי.
כשהייתי לצדך הרגשתי חשופה, עירומה ממש, יכולת להבחין בכל נים שזע בפני, בכל הסמקה, בכל כאב בבטן. מגעך היה נעים וכואב בו זמנית, גופינו היו מתואמים בקצב משלהם ושהיינו ביחד הרגשתי שכל העולם מסביבנו לא קיים. חיי איבדו שליטה ולא הצלחתי לעצור ולרדת מרכבת ההרים, החזקנו ידיים חזק בפיתולים, בירידות ובעליות, ומתי שהתנתקו הידיים ידענו תמיד למצוא את היד שאבדה ולהחזיק אותה יותר חזק.
רבות היו השיחות על חוסר אמוני בך, על כך שלא משתף אותי עד הסוף, על כך שחייב להשאיר את הכל בחדרי המסתורין. חלקם כי מציאות חייך מחייבת וחלקם כי החלטת לקבור עמוק עמוק במגירות ליבך.
ואז, באחת, ביום שהחלטתי לשחרר ולהאמין לך שאוהב, זה היום בו הבנתי שמאוהבת בך.
גם אתה הצהרת לא פעם שאוהב ורוצה, משתוקק ומתגעגע וגיבית כל זאת במילות אהבה, במפגשים חטופים, במבט, בעצה ובעצם היותך.
לאורך כל הדרך ידעתי גם על המורכבויות בחייך ובאישיותך.
הכורח להיעלם לפעמים הוא חלק בלתי נפרד מחייך, עבודך, יעודך ושליחותך בחיים האלה, בארץ הזו, ומחוץ לה.
הערכתי אלייך היא אין סופית, מצדיעה לאנשים כמוך ויודעת שבלעדיהם העולם יהיה מקום קצת פחות טוב, עשית עבורי המון, הייתי לידי תמיד עם המילים הנכונות והחיבוק המתאים, תמיד ידעתי שתבוא באמצע הלילה וגם אם זה רק להדפיס לי מכתב.
התרחקנו, ניסיתי להבין, להיות רגישה וסבלנית אבל ידעתי בתוך תוכי שהריחוק מתחיל לכרסם ביחיסינו…
ידעתי שאיש כמוך, מיסטר ביג כפי שאוהבת לכנות אותך, יכול גם להצמיח כנפיים ולעוף עד אלי אם רק רוצה.
ואז הגיעה ההכרה הכואבת שכנראה אינך רוצה עוד, הגוף שלי כאב מרוב געגוע, הלב נשבר לי לחלקים קטנים קטנים, אבל תמיד אמרת לי עם החיוך שלך שכבר לא מתים מאהבה, לב שבור הוא תמיד לב שלם.
אינני כועסת, אני יותר מאוכזבת. מאוכזבת מעצמי על כך שלא שמעתי לרחשי הלב, לאינסטינקטים הבריאים שלי ונתתי לעצמי להאמין לך ולהתאהב בך. נתיילך את המפתח ללב שלי, כן כזה כמו שקנית לי, מבלי להבין נתתי לך את האחריות על החיים שלי, על האושר שלי, מאוכזבת ממי שראיתי כהכי ראוי בעולם התברר כאחרון הפחדנים.
ובכל זאת, בתקופה שהיינו יחד נתת לי הרבה ולימדת אותי שיעורים חשובים. הצתת מהפכים בחיי, לימדת אותי לאבד שליטה, לאהוב את עצמי קצת יותר, לנסות להתאמץ קצת יותר עבור הדברים שחשובים לי ויותר מכל נתת לי זמן יקר שבו הרגשתי מאוהבת ושמחה בחיים, לעולם לא אשכח אותך! ואני מקווה שאתה במקום טוב יותר היום היכן שלא תיהיה אהוב שלי, תזכור תמיד כמה צחקנו יחד, כמה התנשקנו, ובעיקר את קצב פעימות הלב…
הזכרונות ישארו קפואים.
מאמינה שיש לי עוד הרבה מאוד שיעורים להעניק לך, אבל בגלל שאוהבת את עצמי קצת יותר, לא יכולה יותר לשאת את זה יותר, המשכתי למקומות שיעריכו אותי קצת יותר, יהיו קצת יותר אחראיים, ומעט יותר סבלניים, כי לא הגיע לי להרגיש ככה.
אוהב אותך תמיד, משחררת אותך ויודעת שבגלגול הבא כבר תמצא את הדרך לזרועותי.
לא אפסיק ללכת בשבילך, אהבה.
אז, לאהבה הבאה שלי,
הייתי רוצה שתדע עליי לדוגמה שאני מעדיפה תמיד סטייקים, אבל אם יש קינוח אז פי מיליון משתי האופציות האחרות. ובכלל, אני מכורה לקפה (שחור), בלי סוכר.
אני לא אוהבת לאכול בבוקר ובכלל.
הייתי רוצה גם שתדע שאני פסיכית מהיסוד. שיש בתוכי ילדה דבילית שמונעת רק מדלק האהבה והתשוקה, לא משנה לי איך תראה, משנה לי מה תגיד, איך תגרום לי להרגיש.
על הדרך לספר לך שלמרות הגיל שלי לא תמיד היה לי קל. הייתי רוצה שתדע, כבר מעכשיו, כי קשה לדבר על זה שלפעמים קשה לי. אז אל תירתע. פשוט תחבק אותי.
אני רוצה להגיד לך שגם אם זה נראה שאני לא בעניין או אם אני לא שולחת הודעות זה לא שאני לא רוצה. ההפך, תשלח, תחפור, תראה לי שאני איזה משהו מיוחד (גם אם אני לא) (אני יודעת שאני כן).
אני מורכבת ומסובכת, צריך להכיר כדי להבין, אבל זה שווה את זה, הרכבת הרים הזו מטריפה את החושים, ומעיפה את הלב לשמיים.
חשוב שתדע שאני מתעצבנת בשניה כשלא סבלניים איתי, או כשקוראים לי "אדיוטים" גם אם זה בצחוק (לא מצחיק אותי), שאני אהפוך להיות סטוקרית אם בחורה תגיב לך על תמונה, שאני ישנה עם פוך גם בקיץ.
אז אם לא ברחת והגעת עד לכאן אז זה הזמן להגיד שלמרות כל הדפקטים שבי, אני טוטאלית וכשאני אוהבת, זה עד הסוף.
הפסגות הרחוקות בהן טיילנו
הפכו להיות חלום ישן ארוך ללא שביל
לכתוב מכתבים ולזרוק אותם בין הצללים
יש לי תחושה שזה ייקח לי שעות
ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
חודש הבא אני כבר בחו"ל כל החודש אז לא אצליח לכתוב,
סופ"ש מושלם אהובות שלי,
דנה גורדון
מאיפה זה בא? קפה שבוע הבא ❤️ שבת שלום מוכשרת שלי
ימים לחוצים, אבל בשבילך עד קצה העולם, נשיקות אהובה!
דנה יקרה, איך תמיד בבחירת המילים המדויקת שלך את מצליחה לגרום לי להרגיש כאילו שהמילים יצאו מגרוני…? כהרגלך, הכתיבה שלך נוגעת ומרגשת, כל כך אמיתית, אמיצה וכנה.
בחרת שיר מדויק וחזק ….לא יכלתי לחשוב על שיר עוצמתי ומתאים מזה.
אז אם פרידה (תרתי משמע) מוציאה ממך עוצמות שכאלה אז אולי שווה להיפרד לפעמים ולצאת לדרך חדשה – טובה יותר.
נשיקות.
די תמשיכי….
רק תבטיחי שאנחנו לא ניפרד לעולם!
שבת שלום ילדה יפה שלי