למה אתה ער?

אמצע הלילה, אני חוזרת הביתה, השעה כבר 2 ואני לא מצליחה להירדם,

על מה אתה חולם שם אהוב שלי? אני עדיין חלק מהחלום שלך או שגלגלי ההרס גרסו הכול?

איך קרה שהתרחקנו ככה? היינו הצמד הנצחי, ניצחנו כמעט הכול, מעולם לא דמיינתי את חיי בלעדיך,

זה קרה כל כך מהר, בא בהפתעה וכבר לא היית שם.

חשבתי שהשינה שלי תחזור לעצמה, בסוף נרדמתי, פקחתי את עיני בחלום רק כדי לוודא שהלב שלי ישאר שלם, ראיתי אותך רועד, אולי זה מקור, אולי חלמת חלום רע, אני יודע שאתה רק זקוק לחיבוק.

דמעה ירדה מעיני בגלל שרציתי סוף אחר, רציתי להיות זו שתחבק ותסיר את כל הכאבים, ולא זו שתעשה אותם, רציתי להיות זו שתייבש את כל הדמעות לא זו שתייצר אותם, רציתי להיות זו שתחלום עליה בלילות, וחלמתי שתהיה לידי כשאהיה אמא.

אני זוכרת את מפתח האושר שהבאת לי פעם, אתן לך לשמור אותו, כי כנראה הוא פותח רק כשאתה מחזיק אותו,

קמתי.

קמתי בבוקר והדלקתי את הסיגריה שלי, ודמיינתי אותי בעולם המקביל הוורוד שלי, הסיגריה שרפה לי את קצות האצבעות, כאילו הזכירה לי.

נזכרתי שפעם אמרת לי שאתה לא יודע לחיות בלעדיי, בזמן האחרון הבנתי את המשפט הזה, כנראה שגם אני לא יודעת לחיות בלעדיך.

אני יושבת ושומעת את גריסת הזכרונות והרגשות עובדת, מנסה לעצור אותם, אל תחרבו הכול, תשאירו משהו, חוויות חדשות דורסות את הישנות, עוד חיוך מזויף, עוד יין רעיל ומגעיל.

מסתכלת על הטלפון שלי ובודקת אם שלחת לי הודעה, אני יודעת שלא תשלח אבל עדיין מקפידה לבדוק.

אני יושבת וחושבת, ובנתיים הקפה שלי התקרר, הסיגריה נגמרה והדלקתי עוד אחת, השמש מחממת אותי קצת פחות, העולם נראה פתאום מקום קצת פחות טוב, הנוף כבר קצת פחות פסטורלי, התחילה רוח לא נעימה, העייפות מכה בי, הגיע זמן לשים את החיוך המזויף, לכתוב עוד פוסט מזויף לפייס, עוד שטות לאינסטוש וללכת לאנשים שלא בא לי לחייך אליהם גם היום.

והדרך היא שלך
תלך בה בבטחה
ולעולמים תדע
שאני תמיד איתך

דנה גורדון