סיפור אהבה שלי, שבת 8 בבוקר וחתיכי כבר מצפצף לי למטה, בואי בואי נוסעים לצפון, אמרתי לו חכה אני עוד ערומה, בהודעה הרגילה של 2 דקות אני למטה (כן בדיוק 2 דקות ועוד 22 דקות) אני יורדת ורואה את חתיכי עם הקפה שלו והחיוך שלו מחכים לי, תוך שניות אנחנו על איילון אמיר דדון ברקע הגג פתוח וטסים צפונה.
הוא היה כזה חמוד, לא סתם התפתח פה כזה סיפור אהבה, הכיר לי כמה חנונים שפגשנו בדרך, תכירו את דנה ידידה שלי (ידידה? היית מת חתיכי) והנה אנחנו נכנסים ליערות, וחתיכי מסתכל עלי במבט של זימה, אני אוהבת אותו, הוא כל כך יפה, שרירי חתיך וחכם, מבלי לשים אנחנו שוקעים בשיחה עמוקה, סיפרתי לו על האקסים שלי, והוא לא ממש רצה אבל לא השארתי לו ברירה וסיפר גם על ההסטוריה, ברגעים האלו הוא פחות חייך, הרגשתי שאני צריכה להניח לזה ופשוט עזבתי את זה.
הרקפות
עלינו הרים משוגעים, שקענו בבוץ טובעני, בסוף הגענו למקום הקסום הזה.
הוא החנה את הג'יפ, הוציא מחצלת, ודיבנרו כמו שלא דיברנו מעולם, הוא הניח את הראש עלי הרגל שלי, ליטפתי את הקרחת הסקסית שלו והוא היה נראה כמו גוזל מתוק שרק צריך עוד חיבוק, ליטפתי אותו, נישקתי אותו, הוא חיבק אותי והסתכל עלי ואמר לי שאני הכי יפה בעולם, ושהוא שמח שהכיר אותי ככה במקרה (היה מת התחיל איתי הכי לא במקרה קשקשן) אבל זרמתי ואמרתי כן כן מקרה, החיים לא צפויים.
שקענו לשיחה עמוקה על סיפור האהבה שלנו, ניסינו קצת להבין את הדברים, הוא הקריא לי את השיר הזה של נועם חורב:
גֵּיהִינּוֹם / נֹעַם חוֹרֵב
אִם הָיִיתָ אוֹמֵר לִי לִשְׁכּוֹחַ אוֹתְךָ –
הָיִיתִי שׁוֹכַחַת
בּוֹרֵאת לִי חַיִּים חֲדָשִׁים בִּשְׁבִילְךָ
בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר
בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֵין אֶת הָרֵיחַ שֶׁלְּךָ
מָקוֹם שֶׁלֹּא יִיתֵּן לִי לִזְכּוֹר
אִם הָיִיתָ אוֹמֵר לִי לְחַכּוֹת לְךָ –
הָיִיתִי מְחַכָּה
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּיסֵּא דִּמְיוֹנִי
לֵילוֹת וּבְקָרִים
בְּמוּזֵיאוֹן הַדְּמָעוֹת הַפְּנִימִי
שֶׁאֵין בּוֹ כְּנִיסָה לִמְבַקְּרִים
אֲבָל אַתָּה לֹא אוֹמֵר לִי לִשְׁכּוֹחַ
וְאַתָּה לֹא אוֹמֵר לִי לְחַכּוֹת
וּבַגֵּיהִינּוֹם הַזֶּה שֶׁבֵּין שְׁנֵיהֶם –
אֲנִי צְרִיכָה לְהִתְרַגֵּל
לְאַט-לְאַט
לִחְיוֹת.
חיבקתי אותו בכל ליבי, עטפתי את הפצעים, נישקתי את הצלקות, אני לא חושבת שהוא ידע שזה מה שעשיתי, אבל ראיתי שהוא צריך חובשת, אז ניקיתי את כל הפצעים והייתי האחות הרחמניה הפרטית שלו שי ביעור מנשה בין הרקפות הפורחות.
פעם ראשונה
שהרגשתי שהוא קרוב אלי כל כך, הוא אמר לי שמעט פעמים בחיים יש לנו את ההזדמנות להחזיק כך את היד למי שבאמת צריך, ושהוא אוהב אותי על זה שאני שם בשבילו.
התחיל להיות קריר, אבל לא רצינו לזוז, אנחנו לא המון זמן ביחד, אבל הרגשתי שהוא צריך אותי ונשארנו שם מחובקים שותים את הקפה הדלוח מערכת הקפה הדוחה שלו, אבל עשיתי כבר הרבה יותר בשם האהבה.
המתוק לקח אותי לסטייק איכותי כמו שאני אוהבת במסעדת לימוזין, גם שם הכיר חצי מסעדה ודילג בין שולחן לשולחן לחלק חיבוקים ונשיקות, אבל הרגשתי שהוא רוצה להיות איתי לבד.
חזרנו על כביש 6, והוא השמעי לי את השיר החדש שהוא הכי אוהב של אמיר דדון:
סיכמנו בדרך שניקח את זה לאט, אנחנו הרי חיים את החיים בכביש המהיר ולא תמיד בא לנו למהר, אולי דווקא נאט הפעם?
לא יודעת מה היה בטיול הזה שגרם לי לאהוב אותו כל כך, אולי זה הפתיחות, אולי זה הנשיקות והחיבוק החזק, אולי מה שאמר לי בסוף, תשמעי דנה, החיים קשים, יהיו עוד המון דברים קשים, אבל תזכרי, יש רק דבר אחד ששווה להלחם עליו: החופש שלנו.
בסוף אתה עדיין ילד
הנשמה שלך היא לא רוצה להתבגר פה
אולי כל הדברים שהיא אומרת
על השטויות שלך
על הפחדים והשנים
ששמרת פעימות בפנים
התרגשת נחבא אל הכלים
את הדמעות שיתפת רק עם אלוהים
אולי היא קצת צודקת
דנה גורדון