כששתי להבות מאירות את העולם יחד יש תמיד את הפחד, הפחד שהם ישרפו את הכול, הפחד שיכבו, או התקווה שיחממו בחום נעים את עצמינו ואת הסביבה.
תקופה מוזרה, אני חייבת למדוד ממנו 2 מטר, הוא לא עובד חיוני, חייבים אלכוהול (ולא מהסוג שאני אוהבת), מסכות, סימנטוב מפחיד אותי כל ערב, הוא מרגיע אותי, משטרות רודפות אחרינו ביערות, ובסוף גם אין לי חשק למות משפעת עם יחסי ציבור.
ניסיתי לחשוב למה הכרתי אותו דווקא עכשיו, אני הרי מכירה אותו כבר לא מעט חודשים. תמיד הייתי גרועה בפרידות, גרועה בלנסות להתגבר, לילות זולים שעלו ביוקר, דמעות על הכבישים, פס קול עייף של אמיר דדון שגם לו כבר נמאס לשיר רק לי.
אני לא מושלמת, ולכן רציתי למצוא את בן הזוג הלא מושלם שמושלם עבורי, אני לא מושלמת, אבל מושלמת עבורו, לאזן את חוסר המושלמות קיבלו נגיפים מושלמים, סגר לא מושלם, משטרות ומחסומים. לא חישבתי אבל מכל המינוסים יצא פלוס אחד גדול, כנראה שהכרתי אותו כשאני מבודדת בסגר זה מה שגרם לנו ללבות שלנו להסתגר בסגר משלם עצמם.
הלב לעולם איננו שוכח, לעולם איננו מוותר, השטח מסומן, המוקשים מגודרים, הפצעים הגלידו אבל הצלקות נשארו, הם תמיד שם, כבר לא כואבות אבל נוכחות. קשה למצוא אהבה, קשה להחזיק בה, קשה לשכוח אותה, ואחרי שמצאתי אני לא אשחרר אותה.
יש אנשים שנכנסים לחיינו, משאירים עקבות על ליבנו ונשארים לגור שם לנצח, כזה הוא חתיכי שלי, אני מחכה לראות אותו תמיד. אני לפעמים מנסה לשמור את הזמן בבקבוק, את החיוך שלך מגיע עם הג'יפ, פותח את החלון ומחייך אלי עם החוך השובב שלו, אני אוהבת אותו היום יותר משאהבתי אתמול, וקשה לי לחכות לדעת עד כמה אוהב אותו מחר.
לא כל שינוי הוא צמיחה, ולא כל תנועה היא תנועה קדימה. נמאס לי לנוע לאחור ובמעגלים, פגשתי בחיי את רוב סוגי האנשים, המענישים, החנונים, החרמנים, הסוטים, ואלו שלא זכרו איך קוראים לי בבוקר, או שזכרו ורצו בכוונה להגיד שלא זכרו, הכתף של השכנה שלי, החברה הכי טובה כבר ספוגה מהדמעות, הפעם רציתי לנוע בכיוון אחר.
אנשים לא תמיד יודעים לאהוב, לכן הם אוהבים בקלות כזו, קורונה זה נגיף מבורך! הורג את הזקנים ומשאיר לצעירים להתבודד, הקורונה הזו הקשתה עלינו את הכול, לא נותנת לנו לאהוב בקלות, אולי זה מה שמחשל אותנו ללמוד לאהוב לעומק ולא לרוחב.
הקתרזיס שאנו חווים הוא לא באמת מהקורונה, זה דומה יותר למירוק חדרי הלב וטיהור חדר חדר ממשקעי העבר, יום אחרי יום ממלאים עוד שקיות זבל שנזרקות לפח ההסטוריה, מגיע לנו להיות קלים.
אני עוצמת עיניים כדי לראות, הטוב מגיע בדממה דקה.
מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע?
האם תזכור שתיקות יפות את לחישת קולך
את מגע ידך.
מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך
ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך
מלבד להיות איתך
אוהבת,
דנה גורדון.