שוב יום שישי, אני מדליקה נרות, מברכת, ומברכת אותו עמוק בלב.
יש משהו ביום שישי שגורם לרגשות שלי להתעצם, אני חושבת שגם אצלו, עוד לא ממש הבנו למה, אני יודעת למה, אבל לא אכפת לי, אני רוצה להתגעגע אליו עוד ועוד, ורוצה להרגיש אהובה ועטופה על ידו תמיד.
אני חושבת שאף פעם לא חוויתי אהבת אמת, חזקה כזו, מעיפה כזו, מפילה לפעמים, מעצימה לרוב.
כתבתי לו שאני עצובה כי אני מתגעגעת, הוא אמר לי שאין סיבה אמיתית להיות עצובה, ואולי את מתבלבלת בין אהבה לגעגוע, יכול להיות?
ניסיתי להסביר לו שזה לא געגוע רגיל, זה געגוע כואב, זה געגוע שמרסק לי את הלב – הוא לא ממש הבין מזה געגוע כואב, הוא אמר שזה כיף להתגעגע, הוא לא מבין שזה געגוע שהדבר היחיד שיעזור לו זה שהוא יעטוף את כולי עם הזרועות השריריות שלו, ויחבק אותי עד שלא אוכל לנשום, ואני אתכבל בתוכו וארגיש שהנה סוף סוף – הגעתי.
אולי זה טוב שמתרסק לי הלב, כנראה שיש גלולות כאב שחייבים לבלוע כדי ללמוד לפעמים בדרך הקשה, בשביל הדברים הטובים צריך להתאמץ, כבר ראיתי מה בא לי בקלות בחיי…
גם לי מגיע להגיע, נישקתי מספיק צפרדעים, רק אני ואלוהים יודעים כמה צפרדעים נישקתי עד שהגיע הנסיך.
יש חוקים לגעגועים האלו? הלו? מי כתב את החוקים האלו? רק אתמול הוא היה פה, אז למה זה מרגיש כאילו לא חיבק אותי שנה?
הוא בא במיוחד למרות שהיה עייף, אני מעריכה מאוד את המחוות האלו שלו משום מקום, כיף לדעת שמישהו בעולם המזוין הזה מתאמץ ככה רק בשבילי.
הפסיכולוג שלי אמר לי פעם, את מתאהבת בהתאהבות, וכשזה נגמר את מחפשת את היעד הבא, בדיעבד אני מבינה שהוא צדק… מסתבר שלא היה לי מושג מזו אהבה, חשבתי שלאהוב זה להרגיש פרפרים בבטן, היום אני מבינה שאהבה זה משהו עמוק הרבה יותר, והוא? אמר לי תמיד שהוא רוצה רק אהבה… נראה לי שהוא ידע על מה הוא מדבר.
אני חושבת שהפסיכולוג יכל לדייק קצת יותר, אז נכון אני כוסית על, אבל גם צריכה את ההכוונה שלי במקומות שאני לא יודעת, אני מנסה להיזכר איפה הייתי ואיפה אני היום וכמעט לא מצליחה, חתולה על גג פח לוהט מול אישה חזקה, קריירה מבטיחה, שאף אחד לא מעיז להתעסק איתה.
אפילו גדולי הצינקנים שידעו ללהטט בי הרימו ידיים והודו – איתך אנחנו לא מתעסקים. מי היה מאמין.
לא יודעת מה יש לאיש הזה, אולי זה הכריזמה, אולי הצחוק המתגלגל אבל הוא גורם לי להרגיש את כל מה שריצתי תמיד להרגיש ולא ידעתי.
אני לפעמים קצת עצובה שלא ידעתי מה אני לא יודעת, וחשבתי שזו זוגיות וזו אהבה, ושאם אני נתקעת לבד ביער אז זה אחריותי הבלעדית לחלץ את עצמי.
היום אני יודעת שהוא תמיד יבוא, ואני אפילו לא מתנצלת על זה, כי אני יודעת מה שלא ידעתי פעם – שככה זה אמור לעבוד.
אני מעריכה היום הרבה יותר את המשקל של איך גדלתי ומה למדתי, אני מרגישה שאני נפתחת למחוזות שלא הכרתי, הוא אמר לי השבוע משהו שהדהים אותי – הנשיקות.
מה כבר יש בנשיקות? פותחים פה (לא גדול מידי), עוצמים עיניים, מסתכלים אחד על השני ומתנשקים, אז זהו, חסר רק דבר אחר, נשמה! והוא רצה רק את הנשמה, את הנשיקה הקולחת הזו, עם הלשון עם התשוקה, עם הליטוף, לא ידעתי שבכלל קיים מודל כזה.
גם עכשיו, רגע לפני שאני נרדמת אני חושבת עליו, מדמיינת שהוא פה איתי, מדמיינת שהוא מלטף אותי בעדינות שלו, שהוא מצמיד את הגוף שלי לגוף שלו ודורש שלא אתרחק מילימטר, שהוא מחזיק לי את הפנים בשתי ידיים, כמו שרק הוא יודע, מנשק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי.
המגע הזה שלו, החום הזה בכפות ידיו שעוטפות אותי, ההרגשה שגם אלוהים לא יפריד ביננו, כמה שאני אוהבת אותו!
חשוב לזכור ליהנות מהשלב הקיים, במקום לבכות את שחלף מזמן, כי כמו כלים שלובים כל דבר צריך להגיע רק בזמן המדויק שלו, לא לפני, ולא אחרי.
אני רוצה לזכור שכל הפחדים שלנו הם בסוף רק סיפורים מפחידים שאנו מספרים לעצמנו על העתיד וכך בדיוק גם התקווה, הציפייה והשמחה שלנו.
חשוב לזכור כמה דברים נפלאים ניתן למצוא בדיוק בשלב בו אנו נמצאים ושכולנו נותרים צעירים כל עוד יש בחיינו יותר מקום לחלומות מאשר לחרטה. אנשים צעירים כמו האמונה שלהם ולא זקנים כמו הספק שבהם, צעירים כמו הביטחון שלהם ולא זקנים כמו הפחדים שלהם וצעירים כמו התקוות שלהם ולא זקנים כמו הייאוש שלהם, ושאם לומדים לראות נכון, מגלים שעם השנים דברים רק נעשים משובחים יותר, ולא אנחנו מבוגרים יותר.
אני כל כך שמחה שהגעתי, אני כל כך שמחה שהוא הגיע בדיוק בזמן, אני כל כך שמחה.
אז כן, כיף לי להתגעגע אליך, אבל אפשר שתבוא כבר לחבק אותי??? מבטיחה שאתגעגע גם אחרי.
אוהבת,
דנה גורדון