תגיד, חום ואהבה אפשר לקבל פה? מה את מקשקשת? מי אוהב אותך הכי בעולם? אז קשה לך להגיד שאתה אוהב אותי? אני אוהב אותך…
בסוף זה כל מה שהיה שם
קשה לי לכתוב על זה, וגם לא נראה לי שזה יראה אור אי פעם, משום מה אחרי כל מה שכתבתי זה מה שמרגיש לי הכי אישי והכי פרטי.
הבטחתי לעצמי שאני הפעם נושמת טוב טוב וכותבת הכול למגירה. ולכל הפחות אחרי חצי שנה אפרסם, רק אולי.
פעם חשבתי שאתה מנצל אותי, אפילו אמא שלך אמרה שאני מנצלת אותך.
אולי התכוונה לסקס ואולי לא, אף פעם לא החלמתי מהעלבון הזה, אחרי כל מה שעשיתי לי להגיד ככה זה היה יותר מידי.
יום שישי היום
הסופ"ש בפתח, אני הכי מתגעגעת אליך ביום שישי.
אני כותבת את השבת שלום עם הלב למלא אנשים לא חשובים ורק לאחד הכי חשוב אני כבר לא כותבת אלה רק שולחת בלב וחותמת בנשיקה.
מהלב שלי ללב שלך, אני יודעת שאתה שם מקבל את הנשיקה ממני, אני יודעת שלעולם כבר לא אראה אותך ולעולם לא אשלח לך וזה כואב לי.
הכרחתי את עצמי לעשות כל מה שצריך כדי לשכוח אותך, לשמחת כל החברים שלי.
כולם קיבלו את השינוי שבי בשמחה גדולה
יש כאלו שקיבלו בשמחה גדולה מידי וזקפה קשה מידי.
אני יודעת שאני מתגעגעת רק לדבר אחד אצלך – לאהבה שלך, לאיך שהתסכלת עלי, לוידאו המצחיק שהיית שולח כשהיית ביערות שתמיד קרע אותי מצחוק.
שהיית מופיע עם שקיות של עוגיות וגלידות ואומר יאללה את רזה תאכלי, ומה את מעדיפה קמצן שלא יקנה לך כלום או אותי שיקנה לך את הכול מכל הלב?
את הכול הצלחתי להחליף, יש לי מעריצים גמורים, חדשים וישנים.
כותבים לי בוקר טוב, לילה טוב, מה שלומי, קונים לי מלא מתנות.
אפילו מרעיפים עלי אהבה שאתה מעולם לא הרעפת – ועדיין אתה פה חסר לי.
אני אפילו לא מתגעגעת לסקס איתך, רק לחיבוק שלך, רק לנשיקה שלך בצוואר ושתלחש לי באוזן אני אוהב אותך את מדהימה והכי יפה שלי.
אמרתי לך את זה פעם?
או שבאמצע שיחה תסתכל עלי ותגיד לי – יואוו כמה שאת יפה!
חזרתי מחבר לפני שעה, צחקנו מלא, עישנו ג'יונט מעולה, וכל הדרך לבית שמעתי את השירים שלנו, חשבתי עליך, על איך זה קרה.
איך אחרי הכול ברגעים החשובים ביותר נפרדנו, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות וזה מה שקרה.
אני מתרגלת לאט לאט לחיים החדשים, הלב השבור מתאחה, היום כבר לא מתים מאהבה,
הלב מוצא מנוח, הנשמה נרגעת, אבל לומדת לוותר כדי לא לווותר על החיים.
במייל המטופש שכתבת לי כתבת שאולי נתראה בגלגול הבא – צחקתי, כבר לא נתראה יותר לעולם.
חזרתי לנשום, חזרתי לצחוק, חזרתי לחיים אהוב שלי, מקווה שתבין.
יש עוד פסגות שאני רוצה לכבוש, אני חייבת להיות ענקית, יותר גדולה מכולן.
חזקה יותר עוצמתית יותר, זה לא תלוי בי, נבראתי לעוף, לא יכולה שאתה קושר לי את הכנפיים. אל תכעס.
אוהבת אותך לא יודעת איך להתחיל , מה לכתוב, איך לא להבהיל , אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר. סוף הלילה אתה עוד ישן, כל כך שלו שזה לא יאמן, בדרך שלך הלכתי איתך ,מגיל כה צעיר, רוצה להסביר, רוצה שתבין אין שום רע בך, הכל בי… כשאתה על ידי, אוחז בידי זה עוצר בעדי, רוצה לבדי…
אוהבת,
דנה גורדון
עצוב. נשמע כמו אהבה בדיוק כמו שהעלית בפוסט הקודם.
יותר נכון, אהבה גדולה. אולי יותר מדי…
וואלה לא מכירה את התחושה. והאמת? איך שכתבת פה שזה עצר אותך, לא נשמע בריא כל כך.
אולי עשית את הצעד הנכון. ימים יגידו…
הפוסט הזה נכתב לפני חצי שנה או יותר…
בתקופה שבה הכאבים חתכו אותי כמו סכין בבשר החי…
זה עצר ובנה, אם רוצים שני חבלים להיקשר, יהיה חייב כל אחד מהם לוותר על קצת מאורכו
מטאפורה מקסימה!
החכמתי שוב…
לחיי זוגיות בה תרגישי שלמה ולא חסומה, פורחת ורק עולה.
ולי אאחל להרגיש מה זו אהבה אמיתית בה גם הצד השני כל כך אוהב. זה מה שהכי הייתי רוצה שיקרה.
בקשה מוזרה בחיים מונוטוניים ותחרותיים