נשמות תועות שמחפשות סיבה טובה לבכות

עד כמה אכזרית האהבה, כבר עברתי המון בחיים, פרידות, שברים, אכזבות, ומה לא… אבל כנראה שכלום לא הכין אותי לרגע האמת, לרגע הזה של השקט שהטלפון כבר לא מצלצל עם השם שלך….

קראתי כל כך הרבה מכתבים שלנו, תמונות, מתנות, בית קברות של אהבה, מנסה לשחזר ולהבין מה קרה ולא מצליח.

כל הסיבות הנכונות נמצאות, וכן אני יודע שזה צריך לקרות, וכן אפילו ידעתי מזמן כמה שזה נכון להמשיך הלאה. כשאמרתי ביטלת את אותי בצחוק התגלגל שלך, אבל אלוהים כמה שזה קשה, חורך את הנשמה, כמו גל גדול שסוחף אותך אליו, לעומקי הנשיה.

הבטחתי שהפעם זה לא יקרה לי, עשיתי כל מה שיכלתי, נתתי כל מה שהיה לי לתת, איבדתי עניין בזמן, התעסקי רק בך.

כשהיינו ילדים פחדנו מהחושך, לא גילו לנו שלפעמים הפחד מתחיל דווקא שהאור נדלק, כנות מתפרצת בשיחות ארוכות, כנות שאני לא זוכר כמותה, חיממה האירה ושרפה הכול.

פעם רציתי שכולם יאהבו אותי, הייתי מוכן לעשות המון בשביל זה, עם השנים שאני רוצה שרק חלק מהאנשים, החלק הכי טוב שבהם יאהב אותי ממש ואני יאהב אותו, התאמצתי מאוד כדי שזה יקרה.

אז הלכתי נגד הקול הפנימי שלי, בזבזתי כל רגע קיים, כל משאב שהיה לי, ומרוב שבזבזתי כל רגע קיים לא נשאר לי זמן לאהוב את עצמי.

שמרתי על איפוק גם כשהכעס השתלט, ואפילו חייכתי בנימוס וכופפתי עקרונות, ושברתי אמונות, כי פאק איט היא שווה את זה.

עשיתי הכי טוב שיכלתי, רציתי פינה של שקט בעולם, לשים את כל הדאגות בצד ולדעת להסתפק בשלם הלא מושלם, אבל הלא מושלמת שלי.

כשהילדה הקטנה שלי שאלה אותי איפה האישה המחייכת בתמונה? אז מחיתי דמעה קטנה ואמרתי לה זו הייתה האישה האחרונה, אל תיהי עצובה, אבא יותר לא יבכה אני מבטיח.

אבל אבא, תתקשר ותגיד לה שאתה אוהב אותה, היא תסלח, אתה רוצה שאני אדבר איתה? היא יודעת שאני אוהב אותה אהובה שלי, תאמיני לי שהיא יודעת…..

היא המשיכה לשאול, אבל למה? וחיבקתי אותה חזק אלי, מבלי שתראה ניגבתי את הדמעה בשיער שלה ולחשתי לה שאני אוהב אותה כל כך, ושהיא תגדל היא תבין שאהבה זה החלק הקל.

כנראה שלאהבה שלנו אין שעון, כי גם אם אראה אותה אחרי מיליון שנה אחבק ואנשק אותה ואחבק אותה חזק חזק אלי, כמו שרק אנחנו יודעים.

היא כבר לא יודעת לאן יצאתי אתמול, ובאיזה מסעדה אכלתי וממה צחקתי, אבל אני יודע שמה שיש ביננו הוא קצת יותר גדול מזה, ויש חוט שקוף ארוך מאוד שמחבר את הלב שלי ללב שלה, ותמיד נאהב כאילו כלום לא השתנה.

שדה מוקשים הוא מקום מסוכן, ומכל מטען צד שברחנו עפנו למוקש אחר, לא רצינו, לא ניסינו, אבל הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

מי שרוצה לקטוף את הפרח צריך לסבול את הקוצים, לא אהבנו דקירות, בלילות קרים הבטחנו הכול, שלא ניפרד לעולם, שזה לא יגמר לעולם, עם שחר הכול התפוגג.

אני תוהה היום מה המשמעות של המילים, אני אוהב? לא ניפרד? נישאר לעולם יחד? אם בכל קושי הכול נעלם? אז מה הטעם לתכנן כל כך רחוק אם לא מצליחים להעביר את היום הזה?

לא הצלחנו לעמוד בשום זעזוע, ידענו רק לספר לעצמינו שאנחנו יכולים, אין אהבה בלי הקרבה, פשוט אין, ולא הצלחתי לראות הקרבה אף פעם.

חלמתי שאני פוגש את עצמי בעוד כמה שנים, ושואל תגיד מה עם ההיא? נו מה קרה בסוף? הכול בסדר?

נתתי את כל מה שיכלתי לתת, עשיתי יותר ממה שעשיתי בכל קשר שהיה לי, השקעתי הכול, הקרבתי הכול, באמת רציתי, ולבסוף אני עוד קורבן אהבה, הבטחתי לעצמי שכבר לא אהיה, אבל כנראה שגם למילה שלי אין משמעות.

ובלילות מסתובב ושואל את הלב, מתוך כל הכאבים לא הייתי מחליף דקה אחת של האהבה הזו, אפילו לא שניה, ואם הייתי חוזר לאחור הייתי אוהב אותה בדיוק כמה שאהבתי רק אומר לה את זה יותר.

בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מה את חושבת זה קשה במילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.

אוהב תמיד,

דן