הערב של נזכור עם האורגיה שלא נשכח

תמיד רציתי לעשות אורגיה, אבל כל כך פחדתי, מה יגידו? מה יחשבו עלי?

החיים הם לא תמיד משחק סכום אפס, ולפעמים אפשר שהאושר שלי יעצים את האושר של האחרים ולא יגרע מהם, אני נזכרת ומחייכת, מנסה להבין איך זה התחיל ואיך זה נגמר, ומה לעזאזל קרה שם? איך הגעתי למצב של אורגיה כזו? דבר אחד אני יודעת, אני רוצה עוד מהחומר הזה!

היה שלג בחוץ, קפוא, גשם, מושלם לאורגיה, הגענו לחדרים, אמרנו יפה מאופק והלכנו כל אחד לחדרו, קבענו להיפגש עוד שעה בחדר שלהם, אנחנו סך הכול חברים טובים, מבלים יחד, מדברים הרבה, אבל לא ממש מזדיינים, זה ממש לא, יש שם לא מעט איפוק, ריסון, וגם חתיכי שלי לא בדיוק זורם בד"כ עם הדברים האלו.

נכנסתי להתקלח, תמימה, כזו אני, לא חשבתי שהוא יכנס לזיין לי תצורה במקלחת, אבל הוא הגיח פתאום, פתח את הדלת, מעך אותי על הקיר ולא חדר, ליקק את הצוואר, נישק מאחורי האוזן, הזין שלו עמד חזק כל כך והתחכך בי….

הוא שלח יד לכוס שלי והתחיל לעסות ולעשות אותי, הרגשתי שאני מאבדת את זה, אני נוזלת יותר מהמקלחת, אני חסרת אונים מול המסה העצומה שלו, לא מנסה אפילו להתנגד.

אני מתמסרת בכל גופי ונשמתי לסיטואציה, מים רותחים עלינו, שלג בחוץ והזין שלו מנסה לחדור אלי אנאלית, אני כבר לא יודעת איפה אני ומה קורה סביבי.

אני והוא ממשיכים לחדר, הוא מנגב אותי ומרטיב אותי בוא זמנית, אני מוצצת לו, הוא נאנק ומתפתל, ואז נפתחו שערי שמיים והוא חדר אלי.

הרגשתי את הגוף שלי רוצה עוד, נטרף, אני זזה איתו והגוף שלנו מסתנכרן אחד עם השני, הלשון שלו עמוק בפה שלו, הזין שלו עמוק בכוס שלי, אני מחבקת ומצמידה אותו חזק יותר יותר, והוא מתפוצץ בתוכי…..

רגע עדין הולכים לשתות איתם יין?

לא יודעת אם זה היה בבקבוק הראשון או השני או השלישי, אבל מ 4 אנשים על 2 ספות הפכנו ל 2 עיסות אדם מעוכות לתוך עצמם, מפעפעות ונעות בקצבים לא אחידים.

היה משהו מאוד מאוד מחרמן בלראות אותם מסתכלים עלינו, ומתגרים ומתחילים גם כן את הריקוד שלהם, החולצה נעלמה, והחלטתי שאני הולכת על זה, קמתי והתחלתי למצוץ לו, הוא היה שיכור, אני שיכורה, והרבה הכרה לא הייתה שם, אבל הוא קם העמיד אותי על ארבע ופשוט התחיל לזיין אותי חזק כמו חיה, אני, שאוהבת קהל שמתביישת לפעמים אפילו מעצמי, לא האמנתי שזה קורה לי, אבל גם לא רציתי שזה יפסק לשניה….

ברגע אחד הוא התעשת הסתכל ימינה שמאלה ואמר, אנחנו חוזרים עוד חצי שעה אל תירדמו תחכו לנו, הרים אותי, לקח אותי לחדר, נכנסו למיטה ושם הזדיינו בטרוף.

עשינו את זה והגשמנו עוד חלום!

הבוקר שאחרי

קמנו בבוקר לארוחת בוקר, הסתכלנו כולנו אחד על השני במבוכה, כאילו שכלום לא קרה, כולנו חייכנו, כולנו לא נשכח, אבל החיים לא נמדדים בכמו הנשימת שלקחנו אלה בכמה שהחסרנו.

המסע הזה מפחיד, מסעיר, לפעמים מרגישים שאין שיווי משקל, אבל מאמינים תמיד שיש קרקע בטוחה לנחות עליה.

נזכרתי שכל חבר מייצר בתוכנו עולם חדש שכנראה לעולם לא היה נוצר אלמלא הגעתו, ושלפעמים שווה לבקש מטען, שלפעמים משתלם להציע מטען, ושמי שמבין שכולנו במסע מרתק ומוכן לצאת לכל דרך, בלי פחד, עוד עלול להרוויח סיפור, שכר ובעיקר חברים.

אוהב אותך,

דנה גורדון