זה אף פעם לא יהיה "בטוח לגמרי"- תתקדמו

יש ביטחון – ויש ביטחון

השאיפה לביטחון מנהלת אותנו ברמות שלא יאומנו. למעשה, כשאנשים מסתובבים על הפלנטה וצורחים בקולי קולות שהם מחפשים את האושר, מה שהם בעצם מתכוונים אליו, זה שהם רוצים פטור מדאגות.

אנחנו רוצים להרגיש בטוחים

זאת עובדה, ואתם יודעים מה? עד רמה מסוימת, זה הגיוני, ואם נמשיך את קו הטיעון הזה – מעבר לרמה מסוימת, סבירה, השאיפה לביטחון מובילה לתוצאות קטסטרופליות, עכשיו נעבור לעברית וננסה להסביר את זה לאט לאט, יענו כי אני מדבר פה על החיים שלכם.
אנחנו נולדים לתוך כאוס של אי וודאות. תהום אפילה ובלתי צפויה שמצניחה לנו את הבטן למטה מרוב אימה, חושבים שאני מגזים? תתפסו פעם שיחה רצינית עם תינוק בן שלושה חודשים שהרעב מציק לו. אין לכם מושג ירוק איזה פחד מטורף הוא חווה.

תחשבו על זה – התינוק הזה חש מצוקה גופנית פתאומית ולא מוסברת [רעב], אחן לו מושג מה זה, אין לו מושג איך מפסיקים את הסבל הזה, וחמור מכך – גם אם הוא היה יודע מה צריך לעשות, הוא נאלץ להודות בכך שהוא חסר ישע ואימפוטנט לגמרי ואין באפשרותו ליזום שום פעולה שתקל על הסבל שלו, הוא תלוי לחלוטין באימא שלו, תודה לאל שרוב מכריע של האימהות עושות את מלאכתן כיאות.

אבל כשאנחנו גדלים וצומחים לנו זיפים או ציצים, השאיפה הקונקרטית לזכות בחיבוק המרגיע של אימא מתחלפת בשאיפה אבסטרקטית ומעורפלת לחוש "ביטחון".

מה זה הביטחון הזה? איפה משיגים אותו? כמה קילוגרמים ממנו יספיקו? אין לנו מושג.
אבל יש טוויסט נוסף בעלילה, מחצית מהנפש שלנו כמהה לביטחון, לקיום נוח ופשוט וחופשי מתקלות בלתי צפויות.
אבל החצי השני נכסף לריגוש וחידוש.

זה החלק שמשתעמם, שרוצה גיוון, , שרוצה ללכת ולהסתכל ברחוב הצדדי, למרות שברחוב הראשי המוכר כבר יש את בית הקפה האהוב עליו.

יודעים מה הקטע? החלק הזה חיוני לבריאות הנפשית שלנו בדיוק כמו החלק שרוצה ביטחון ומנסה להימנע מסכנות.
בלי החלק שרוצה לחקור את הלא נודע, אנחנו לעולם לא נלמד שום דבר חדש.

ויש המון המון דברים חדשים ואפילו מפחידים שאתה חייב ללמוד בעולם הזה כדי להימנע מהסכנה הכי גדולה – מוות, או כיליון.
אתה חייב ללמוד לנהוג, ואתה חייב ללמוד להסתדר עם אנשים, ואתה חייב ללמוד לנהל מריבות זוגיות באופן מדוד, ואתה חייב ללמוד איך להתכונן למבחנים, ואתה חייב ללמוד איך לעשות סקס ואתה חייב ללמוד איך להתנהל עם כסף.
בגיל 3, לא היית צריך לעשות זאת. בגיל 30 – אין לך ברירה.

חישבו על סצנת הזוגיות והדייטינג כדוגמא אשכרה מייצגת

כל אדם חדש שנכנס לעולמך הוא אדם מסוכן באופן פוטנציאלי, אני לא מדבר על הסכנות השטחיות והמיידיות – האם הוא יתקוף אותי, האם היא תצרח עלי באמצע הרחוב. ברוב המקרים, אנשים צולחים התחלות של מערכות יחסים בלי פדיחות מאוד בולטות.

הגעה למצב זוגי יציב מחייב אותך להסתכן ברמות שלא היכרת קודם

ואני לא מדבר על "חשיפה אישית". עזבו אותי באימא שלכם. אני מדבר על היכולת להבין שאתה עומד להתחייב למישהי בלתי מושלמת בעליל, ולהמר איתה על השנים הקרובות לפחות.
אני מדבר על הסיכון העצום שנובע מזה שאתה מוכן למסור חלק נכבד מהשליטה בגורלך ובעתידך למישהי שאתה לא מכיר מספיק טוב.

וזה רבותי – סיכון אמיתי

ולכל המטומטמים שממתינים וממתינים על הגדר כדי "להרגיש שהיא האדם הנכון בשבילי", ולכל מי שעושה מבחנים על גבי מבחנים לפרטנר כדי "לראות" אם הוא "הנפש התאומה שלי" – תרגיעו ומהר, האדם שמולך הוא כאוס בלתי ידוע, לא רק לך. גם לעצמו.

לאנשים בני 26 אין מושג ירוק מה יקרה איתם בגיל 34, ביטחון מלא במאת האחוזים באחר הוא מוצר שלא קיים. פשוט לא קיים,
החיים בכלל, ומערכות יחסים בפרט, יעבירו אתכם כאב וסבל, אני לא מדבר על כאב וסבל לייט, סטייל "הבן אדם קוטע אותי באמצע משפט וזה לפעמים מעצבן אותי", אני מדבר על כאבים שלא התכוננת אליהם, טלטלות שמערערות כל מה שקיבלת כמובן מאליו.

ויש רק סיבה אחת למה אני ממליץ לכם לוותר על ביטחון מלא ולקחת סיכון על בני הזוג שלכם:
האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.

מה האלטרנטיבה? בדידות, דיכאון, חידלון, וחוסר משמעות.
האם אני צודק במאה אחוז? ממש לא
האם יש יוצאי דופן? בהחלט כן.
אבל אל תהמרו על הנפש שלכם. הרשו לה לקחת סיכון פה ושם.

עוד פוסט נהדר של גיל ונטורה.

קיראו ותהנו,

דנה גורדון