לבבות נועדו להישבר

ואז, בשנות השמונים, זעקה מזי כהן [הנהדרת] בקול רוקנרול גדול: "אם זו אהבה , אז למה היא לא טובה?"
כי ככה, מזי כפרה. לבבות נועדו להישבר. לפעמים הם גם נשברים.

הנה אני מבצע תחזית נבואית מדויקת במאה אחוזים, ואני מוכן להמר עליה ברווחים שלי מהרבעון האחרון – אתם עומדים לחוות כאב רגשי משמעותי כלשהו בחודשים הקרובים.

איך אני יודע? כי סבל הוא מרכיב בלתי נמנע בחיים שלנו. אני שונא את זה, אני שונא שאני יודע את זה, ואני מפחד לדעת את זה, ובכל זאת, היום אתעשת ואנסה להסביר פה את הלוגיקה של הסבל.

אתה מתחיל את חייך בפוזיציה כמעט מושלמת שלא תחזור עוד לעולם: כל צרכיך מסופקים לך מייד, בשפע, ואפילו מבלי שתצטרך לדבר או לבקש. מנחשים מראש מה אתה רוצה. אמריקה, למוקד השירות האולטימטיבי הזה קוראים בתרבות שלנו "אבא ואימא" ומכאן העסק רק הולך ומתדרדר.

במילים אחרות – אתה מתחיל לפגוש תסכולים. ועוד תסכולים. ועוד.
והכי גרוע? אין שום פיתרון חיצוני לתסכול החרא הזה. אתה תצטרך פשוט … להתאפק ולשאת אותו.
אז עכשיו השאלה היא לא האם נצליח לברוח מתסכול לגמרי. זה בלתי אפשרי.

השאלה הפרקטית יותר היא שאלה של סינון ותיעדוף – מאילו תסכולים עלינו להיזהר, ואילו תסכולים ניאלץ לשאת?
והילד, שגדל והופך לנער, מבין מהר מאוד שעליו להימלט מתסכולים פיזיים [תאונות , מחלות, סכינים, מלחמות] ולהשלים עם תסכולים רגשיים.

במילים אחרות – עדיף שהלב יישבר, ולא הגוף. למרבה הצער, השני תלוי בראשון, ולא להיפך.
הנער גדל, הופך לבוגר, ואם יש לו טיפה שכל בקודקוד [להרבה אין] הוא עובר לשלב הבא בהתמודדות שלו עם סבל.
הוא מבין שסבל מסוים חיוני ואפילו רצוי.

בואו נדגיש טיפ טיפה את הנקודה הזו – כדי להיות שמחים ומאושרים בחיינו, אנחנו צריכים ללכת ולחפש דברים שגורמים לנו, בין השאר, סבל. מיוזמתנו. מרצוננו החופשי.

אחלה פרדוקס, כי לגדול פירושו ללכת אל טריטוריה חדשה. ומה יש בטריטוריה חדשה? נכון…מפלצות. דברים לא מוכרים. סיטואציות שלא פגשת בחיים ואין לך מושג מה עושים איתם, למשל, לב שבור.

זוכרים את הפרידה הרצינית הראשונה בחיים שלנו?
איזה שוק זה היה?

אני זוכר אישית את ההלם ומטחי הכאב שחוויתי, אי שם בגיל 18 הפתטי. עכשיו, לא תגידו רומן של שנים. כולה פרידת אפרוחים אחרי חודשיים חברות.

וזה כאב. בחייאת רבי כמה כאב. הייתי בהלם. לא ידעתי שלב אשכרה יכול להישבר.חשבתי שזאת מטאפורה וזהו.
אבל, תגידו מה שתגידו [בעצם, עדיף שלא תגידו…אני סתם אתעצבן], זו היתה חוויית למידה חשובה. מאוד חשובה.

אני זוכר את התדהמה שלי מכך שהעולם ממשיך להתקיים ולעסוק בשלו, בעוד שאני מדמם פה את הפרידה שלי ממנה.
הבנתי בעל כורחי שלעולם יהיה פער בין הפרשנות הפנימית והמציאות האובייקטיבית.

הבנתי שכדאי שאתאים את עצמי לעולם, ולא אמתין מפונקות שהעולם יואיל להתאים את עצמו אלי.
מאז ,תודה לאל, היו לי קשרים יותר רציניים ומשמעותיים, וכשהם הסתיימו, הכאב שבא אחר כך גרם לפרידה בגיל 18 להיראות כמו טיול נעים בשדרה.

נכון, זה היה מאוד כואב, אבל זה לא היה חדש. היה שם אלמנט של צער וגעגוע וחרטה, אבל לא של תדהמה או הפתעה.
תפנימו: הנפש שלנו לא יודעת לבצע שינוי בלי לחוות כאב.

יתרה מכך, כל התהדקות רומנטית של קשר אהבה מקפיצה את הסיכוי לכאב, כיוון שכל אימת שאתה מוסיף נדבך חדש [וטוב, ומעניין] לעולמך, יש לך עוד משהו שאתה יכול לאבד.

ואם יש לי בעולמי דברים יקרים שאני יכול לאבד – זה מספק לי ארסנל חדש של דברים שאני צריך לדאוג בגללם.
תחשבו על לקוחות, תחשבו על נכסים, תחשבו על בן זוג….תחשבו על ילדים.

זה הטרייד אוף הכי משמעותי של הלב האנושי – רוצה לטפס לפסגות ולחוות את כל טווח הרגשות הנפלאים שאדם מסוגל לחוש? תקבל את זה שכל דבר טוב בחייך נושא בקרבו את הפוטנציאל לכאב.

אז משהו ממני, לסיום:
עדיף לך להשלים עם זה שרגעים בודדים של סבל יתפסו חלק מסוים מהחיים שלך, שכן אם לא תפנים את התובנה הזו, תגיע למצב שרגעים בודדים של חיים יתפסו חלק מסוים מהסבל שלך

הפסוט נכתב על ידי גיל ונטורה (העולה פה באישורו)

לינק לכותב המוכשר.

אוהבת, דנה